כל מה שאסור

אורי אסף אותי בשתיים בצהריים. ידעתי שיש לנו דרך ארוכה לבית שלו מצפה משהו בגליל, לכן החלטתי לנצל את הנסיעה לאיסוף מידע.
אורי בערך בן ששים ובבית הוא חי לבד. הסטאטוס שלו לא ברור, אולי גרוש, אולי אלמן, בכל אופן הייתה אישה בעברו.
גם ילדים יש לו, גדולים, כבר הקימו משפחה משלהם.
בדרך למדתי שאורי כחובב מוסיקה קלאסית, מנגן להנאתו בצ'לו ופעם בחודש מקיים בביתו קונצרט לחובבי מוסיקה מהסביבה. למדתי גם שהוא מנחה ערבי סופרים ומשוררים, מתפרנס מהוראה במכללת תל חי ומעריכת ספרי צילום.
כפי שמצופה מצלם חובב, כל קירות הבית מכוסים בצילומים שצילם. התמונות מופיעות רק בשחור ולבן . צבע, הוא הסביר לי, מעביר יותר מידי גירויים למוח והורס את הדרמה שנוצרת בתמונה.
בכביש החוף כשאורי התרגש מהמראה של הים המתגלה לאורך הדרך, הבנתי שהנסיעה הזו תהיה אל תוך נשמתו של איש רוח. ליד מעגן מיכאל, אורי האט כדי שלא נפספס חלילה אף ציפור. כל רגב אקראי בוואדי מילק גרר אחריו פיוט מרגש וכשראינו מרחוק פרה אורי כמעט נכנס בעץ.
לדבריו כולם לוחצים עליו לשפץ קצת. שנים לא נגעו בבית והוא מאוד מוזנח ולא מודרני.
הגענו אחרי שעה וחצי נסיעה ונעצרנו מול בית שכמעט לא נראה בגלל הצמחייה המקיפה אותו. פילסנו דרכנו על שביל הכניסה בין צמחים שאיבדו את הגבול בינם ובין הפוסע בשביל ונכנסנו הביתה. המראה הראשון שנגלה היה של ספריה עצומה ועליה מסתופפים מאות ספרים. חלקם עומדים, חלקם שוכבים, כמה מהם נשענים. ספריה פעילה כזו, מיד רואים שזו לא ספרייה שנחה. לצידה עמד פסנתר ובהמשך, בסלון, קיבוץ גלויות של כסאות וספות.
ממול המטבח, פשוט, בסיסי ונוח. באחד הגלגולים של הבית היו באזור הזה קירות כי היו שם שלשה סוגי ריצוף שונים שנפגשו בצורה סתמית אחד עם השני. מבין חלונות לא גדולים הציצה הגינה. אורי הזמין אותי להכיר גם אותה והיא נראתה בדיוק כמו הבית. עשרות סוגי צמחים שזורים זה בזה ללא הגיון. תכנון מוקדם? הזנחה? שיקול דעת ? קשה להחליט אך יחד נוצר גן עדן אמיתי, שמח, פורח, ישראלי. נכנסנו שוב פנימה ואורי מזג לנו תה המבוסס על צמחים שנקטפו בגינה.
ישבתי עם כוס התה והתבוננתי סביבי. ראיתי את כל מה שאסור בעיצוב, כל מה שנכשל באדריכלות, כל מה שיכול לגרום לחובבי פאנג שווי להתפרקות של מערכת העצבים, כל מה שלומדים שככה בשום אופן לא.
הבטתי לכל הכיוונים וכל כך נעים היה לי שם. ספגתי את ההרמוניה המושלמת בין הבית הגן ואורי, ראיתי איך השלם גדול מסך כל חלקיו וכל נגיעה תגרע. הסברתי לאורי שלא נוגעים ,נכנסנו לאוטו והתחלנו לחזור הביתה.
בתחושת הקלה, רוגע ושלמות, בעודי מתבוננת בנוף דרך העיניים של אורי, ידעתי שבאף בית ספר לא הייתי לומדת פרק על העיצוב המושלם כמו שלמדתי היום.