הכל בראש ,אומרים יודעי דבר, הכל בראש. אם נחליט תוך כוונה אמיתית שאנחנו נהנים מתהליך השיפוץ, כל רגע יהפוך לחוויה. אם נבין את כוחנו האמנותי , נוכל להתרגש מיצירה מופלאה שתעשיר את חיינו ותזמן את האפשרות לבנות לעצמנו את הקן.
קיסם אחר קיסם, זרד אחרי זרד, נוצה אחרי נוצה ........וקשקוש אחרי קשקוש.
נו באמת, איזה שטויות, שום התרגשות אין פה ,לשפץ זה סיוט! כל החיים מתערערים, את הקיסמים נועצים אחד בשני תוך מריטת הנוצות או לפחות הלבנתן.
הבית הוא סמל היציבות. כמו סלע איתן הוא מגן עלינו מרוחות רעות , מבוס מעצבן, מהמורה רוחמה המפלצת, מהלקוחה הנודניקית וגם מעצמנו. השטיח יחכה באותה הזווית וגם הכורסא, המקרר יפתח מעצמו ויגיש אבטיח קר כשרק נתקרב אליו והכרית על המיטה , תזמין אותנו להתחפר בגומה הקטנה שנחפרה בה במהלך השנים. להיכנס הביתה פירושו להעיף את הנעלים עם העקבים, את החזיה והצמידים, להתיישב כשכל האיברים בתפזורות מול "מחוברים 2" (......אין על חנוך דאום) ולבהות מתוך יציבות מסוימת בחוסר יציבות של אחרים.
פעם גם אני הייתי ככה, נועצת בלקוחות מבט משכנע ומרביצה בהם את תורת "הכל בראש" ושלוחותיה "המציאות זו בחירה" ו-"אני שולטת בחיי".
עד שהתבגרתי והבנתי ששבוע או שבועיים בלי להעיף את הנעליים ולהשתרע, אפשר להחזיק מעמד. אחרי חודשיים אמנם מעיפים את הנעליים כשחוזרים, אבל בעיקר אחד על השני.
הייתי מבוצרת בתיאוריית החודשיים עד שהתקשרה פרח.
פרח גרה בצפון בישוב קהילתי טבעוני הדוגל בבנייה ירוקה. לעיתים רחוקות אני נעתרת לפניות של אנשים רחוקים גיאוגרפית, כי בעיצוב פנים החיבור צמוד ואינטנסיבי ולא כלכלי לשרוף בכל פעם חצי יום בשביל לבחור דוגמא של ידית.
אבל פרח סקרנה אותי ובשביל סקרנות אני מוכנה לשלם. כמורה ליוגה ומדיטציה היא מאוד עסוקה בהחדרת תורת השאנטי בישובי הצפון, לפיכך הזמן שלה מתוכנן בקפידה.
קיבלתי ממנה את הכתובת, עשיתי "גוגל" ויצאתי לדרך. בצומת ה"תשבי", הייתי צריכה לפנות ימינה, אבל פספסתי והמשכתי ישר. בצפון, אין אפשרות לעשות פרסה, הגעתי כמעט עד עכו והסתובבתי חזרה. בצומת ה"תשבי" אי אפשר לפנות שמאלה, אז המשכתי עד אליקים , שם עשיתי פרסה ופניתי ימינה, כלומר קצת יותר מידי ימינה, כי מצאתי את עצמי לכיוון מגידו ולא טבריה. נטפתי זיעה ולא מפאת החום או הגיל, אלא מהאיחור. בתום סיור להכרת כבישי הצפון, מצאתי את עצמי מול פרח.
עיניה הטובות הרגיעו אותי כששידרו לי שהכל בסדר למרות ששיבשתי לה את היום באיחור שלי. כהכרת תודה, הכנתי אותה למהפכה גדולה ומסויטת העומדת להתרחש בחייה המסודרים.
במבט עמוק היא הסבירה לי שבית הוא בסך הכל חומר והשיפוץ חיוני להתחדשות, לפיכך אין חשש לשלוות הנפש שלה. תקופה קצרה של אי נוחות גשמית שלאחריה אנרגיות חדשות ימצאו את מקומן והיא "בוחרת" לקבל באהבה גם את הימים הלא נוחים.
ישר התקשרתי לרותי ברקוביץ שכבר התחילה לתקוע קיסמים קטנים בכל מי שסביבה וחלקתי איתה את תיאוריית הגשמיות מול ההתחדשות ושתקשיב לפרח כי "הכל בראש" .
כך עברו להם חודשיים ויותר בהם פרח משוטטת מוארת בתוך ענני האבק. בעלה והילדים מתחזקים ממנה ברגעים בהם אף אחד לא מוצא לעצמו ולו פינה אחת שבה אפשר לנוח לרגע מהלכלוך והבלגאן. אני סופגת את השלווה שלה ומעבירה לרותי ברקוביץ מסרים כדי לנסות ולהרגיע את ה"טיקים" שנוספו בפניה מתחילת הבניה.
כולנו מנסים כמיטב יכולתנו ללמוד מהמורה ליוגה, איך להתמודד עם קושי.
את הצרחות שמעו כבר משער הישוב. "לא מעניין אותי שסבתא שלך מאושפזת, תגיע עכשיו לסיים את התקנת הכיורים" ו- "קסם, תפסיקי לבלבל לי את המוח, אין לי מאיפה להביא לך ארטיק" ו- "צוף, אלף פעמים אמרתי לך לא לזרוק את החולצה על הרצפה, אתה לא רואה שהכל מכוסה אבק ?"
מיד התקשרתי לרותי ברקוביץ. "רותי", אמרתי לה "זו אכן בחירה ! את בוחרת האם להתפרק אחרי חודשיים, או אחרי שלושה וחצי חדשים. את מבינה רותי? הכל בראש".
© כל הזכויות שמורות לאורנה שלוש גורביץ, עיצוב ואדריכלות פנים, טל. 054-9348965