צער הפרידה

תמיד זה מתחיל בצלצול טלפון, שלום אורנה, קיבלנו את הטלפון שלך ואנחנו מעוניינים להיפגש ולקבל הצעת מחיר לשיפוץ הבית שלנו.
זהו הסימן הראשון לתחילתה של ידידות מופלאה, מרגע זה ביתם הופך להיות ביתי שלי, חייהם משולבים בחיי, אני חלק מהצחוק והבכי ההתרגשות והפחד, הכעס והאהבה.
אני יודעת בדיוק מה הם קוראים בשירותים (היא פותרת תשבצים והוא קורא את החוברת של " לוי יצחק" כי אולי בכל זאת יישאר משהו אחרי השיפוץ ויחליפו אוטו).
הכול אני יודעת, מה אוהבים לאכול בבית ומה הציונים של הילד. מתי יש אצלו ישיבות בעבודה ומתי לה יש תור לציפורניים, מה מכיל חשבון הבנק כולל החסכונות לאוניברסיטה של הילדים. מה היום של העוזרת, טעם העוגיות המשגעות של אסנת השכנה, אני יודעת איך היא חונה עם האוטו ( אימא'לה !!) ומה הוא מחזיק באוטו מהעבודה ( מאות בקבוקים שהיא דחפה לו לזרוק למחזור בדרך לעבודה) והסימביוזה המושלמת של זרים שנפגשו לצורך פרויקט, מאפשרת לבנות את הבית המושלם עבורם.
אלפי קשרים קטנים מתחילים להירקם. מתחילים בגדול, בתכנון המבנה, בקירות, ולאט לאט צוללים פנימה עד לפרטים הקטנים. גודל כל חדר, מיקום הכלים הסניטריים בחדרי הרחצה, תכנון המטבח, תכנון חלונות ודלתות, בחירת ריצוף , ניקח אבן טבעית? לא ,אני רוצה פורצלן. מה פתאום פורצלן? רק שיש טבעי. אוף, אולי פרקט? השתגעת, בבית פרטי? הכי נכון חומר סינטטי. איכס, בשום אופן לא, רק טבעי. טוב ,אז איזה? אולי חלילה?
השתגעת? זו אבן גיר סופגת, חס וחלילה. וכך יום אחר יום וחוזר חלילה. ודנים גם בחיפויי קירות, בתכנון הנגרות ובחירת העצים, המדרגות הופכות סאגה וגם המעקה, כל צבע סימפוזיון וכל ידית נרכשת אחרי עבודת דוקטורט. כל צעד במסע אל הצורה והחומר הוא גם צעד אל הנפש. מאות שעות ביחד בטוב וברע בתסכול ובאושר, עושות את שלהם. הגבול בין המפגש המקצועי למפגש החברתי מתחיל להיטשטש, הכול הופך אישי. כבר יש לנו שפה משלנו והומור שמצחיק רק אותנו. כבר לא נעים לי לבקש תשלום, כי לא לוקחים כסף בתוך המשפחה. אבל בעצם הם לא, רק מרגישים כן ומערכת היחסים הופכת טיפה מבלבלת. הבית נבנה בצלמי ודמותי. אני מקבלת אוסף חלומות ובדלי רעיונות והופכת אותם לבית המושלם שהוא שלי, אבל לא. ולכמה חודשים יש לי חברים חדשים ובית חדש.
ואז, יום אחד הקבלן אוסף את שאריות הבלוקים מהמדרכה שלפני הבית, מפנים את המכולה והכול נגמר.
חברת הניקיון מגיעה עם ריח אחר מזה שליווה אותנו בחודשים האחרונים. עושים הדברה ומחכים.
והמשאית של האחים בוסקילה מגיעה. בוריס, וואדים, מחמוד ועופר מתחילים לפרוק את הארגזים. כל ארגז שנפרק פורם קשר אחד מאלף שנרקמו בין הנשמות במהלך החודשים האחרונים
ארגז ועוד ארגז, קשר אחר קשר ולאט לאט אני מתחילה להיפרד.
הערב מתחיל לרדת, ובחדרים מתחילים להידלק כל האורות. דרך החלונות הבית נראה כמו קן נמלים, האחים בוסקילה עם הארגזים, הילדים מתרוצצים בין החדרים ומתחילים להבין את גודל השינוי, ההורים מכוונים את תנועת הארגזים לחללים הנכונים. ההורים שלו באו וגם ההורים שלה והבית מתחיל להכיר את דייריו. הארגז האחרון נפרק, טיפ למובילים, המשאית מתחילה להתרחק וגם אני. התפקיד שלי נגמר, הבית לא שלי יותר.
בדרך הביתה אני משחזרת בתוכי את המסע הארוך והמורכב שעברנו, בבטן מן תחושת ריקנות של סוף תקופה, וצער הפרידה כבד עלי.

ואז, צלצול טלפון,
שלום אורנה, קיבלנו את הטלפון שלך ואנחנו מעוניינים להיפגש
ולקבל הצעת מחיר לשיפוץ .........