מנגינת צינור

המון דברים מתחילים מפיצוץ של צינור. כנראה שזו איזושהי דרך קוסמית של הבית לרמוז שנמאס לו לראות חרסינות ירקרקות מול העיניים ושבא לו ללבוש משהו חדש.
זו גם דרך נפלאה למערכת העצבים לשחרר קיטור ולהוציא סוף סוף כמה שקלים מחברת הביטוח אחרי שנים של עושק, וזוהי ללא ספק ההזדמנות להוציא את האמבטיה שעומדת כבר שנים בשיממונה ולתכנן במקומה מקלחון גדול.
פיצוץ כזה הביא אותי אל משפחת רוט (שם בדוי חלקית). הגעתי בעזרת הווייז אל בית המשפחה ודלת הכניסה נפתחה לאט לאט. כל כך לאט היא נפתחה עד שלרגע חשבתי שהיא נפתחת מעצמה או מהרוח, או משהו כזה. כשהדלת נפתחה לגמרי ואדון רוט הופיע בפתח, הבנתי שקצת צדקתי, זו כמעט רוח. אדון רוט כבר בכלל לא איש צעיר.
לחצנו ידיים והוזמנתי אחר כבוד לסלון, שם חיכתה זוגתו ובת המחזור שלו, גברת רוט.
"סליחה שאני יושבת", אמרה, "זה הגב שהורג אותי ומקשה עליי בתנועה. גם הרגלים כבר לא חזקות כמו שהיו... נו, בעצם כלום כבר לא כמו שהיה".
הבית כהה ואפל, ריהוט כבד על רצפה שחורה, ספריות עץ עמוסות על סף קריסה, וילונות כהים עוטפים את החלונות וכל תריסיהם מוגפים. תחושת מחנק קלה תקפה אותי ורציתי לברוח.
הוצפתי באין סוף תיאורים פלסטיים על מסלולה של הנזילה; איפה סיים הצינור הישן את חייו, מתי התגלה המנוח ומה היה ריח המגבות בארון לאחר שספגו חלק מהמים.
כבר הכרתי תיאורטית כל אבן בנתיב הצינור ולפיכך הלכנו לבקר את המנוח באתר. יצאנו בשיירה כשבראשה מוביל לאט לאט ובגאון אדון רוט. אחריו תוך אנחות חרישיות ותמיכה בגב, גברת רוט, ואחריהם אני, מתפללת לאוויר צח ולפתח מילוט מהבית. "אלוהים, מה אני עושה כאן?", חשבתי לעצמי, "איך הגעתי מהמים המפכפכים בבתים עם הבריכות לצינור המבעבע בבית השימוש האפל של אדון רוט". לצאת. כל כך רציתי לצאת ולעולם לא לחזור. עמדנו בחדר הפגוע והם הסבירו לאט וביותר מדי מילים על השינוי שהם רוצים לעשות (להוציא את האמבטיה, נו מה?), ועל כך שבהזדמנות זו הם רוצים להכניס עוד כמה שינויים על הדרך, שאותם אני לא זוכרת מפאת מיעוט חמצן במוח באותם רגעים. במסע חזרה לסלון תכננתי בראשי איך לחמוק בלי להעליב. התיישבנו, כל אחד בקצב שלו, לסיכום אחרון. הבטחתי להוציא הצעת מחיר. החלפנו כרטיסי ביקור וכבר יכולתי להריח את האוויר הצח שבחוץ.
על הכרטיס שלו היה כתוב פרופסור משה רוט. "פרופסור למה?", שאלתי תוך שאני נעמדת ומתחילה לפסוע לכיוון דלת הכניסה. "לפיזיקה", השיב. "אימא'לה!", הגבתי בספונטניות.
"אל תיבהלי", ענה בחיוך, "מוזיקה את אוהבת?", שאל. "בטח, אני לא יכולה בלי מוסיקה", עניתי ועצרתי לרגע את הבריחה. "אני גם פסנתרן וכותב סימפוניות לתזמורות פילהרמוניות בעולם. הנה, בבקשה, קחי DVD של התזמורת הפילהרמונית של פרנקפורט מנגנת סימפוניה שלי".
"תעצרי ותקשיבי לו רגע", צעקתי בשקט לעצמי, "את מפספסת פה משהו גדול".
עצרתי, הסתובבתי, חזרתי בהיסוס פנימה והתיישבתי שוב על הספה.
פתאום הבית האפלולי נראה לי קצת יותר מואר ואפילו חשתי בזרם דק של אוויר חודר לריאותיי.
בושה גדולה הציפה אותי בדיוק כמו הצינור שהציף את הבית.
התביישתי שראיתי רק את הגיל ולא את האדם. התביישתי שחשתי התנשאות מול אנשים שאת מה שהם עשו בעבר אני כבר לעולם לא אהיה מסוגלת לעשות. הצטערתי על העולם שהכניס את כולנו למרוץ עכברים ועל זה שיכולת השיפוט שלנו מודדת אוטומטית רק זמן וכסף.
התביישתי על זה שרציתי לברוח בלי לדעת ממה, והתביישתי מעצמי.
"אם תעבדי איתנו אנגן סימפוניה רק בשבילך", אמר כשנפרדנו.
עכשיו אני בבית שלי מול המחשב, מכינה הצעת מחיר לעבודה ששכרה הכספי אינו בצדה כלל ועיקר אך שכרה האנושי גבוה. עבודה שתתנהל מאוד מאוד לאט, בהרבה סבלנות ובבית קצת אפל.
עבודה שתהיה לי זכות גדולה לקבל.
ואם פעם תפגשו אותי באיזו חנות, כשלצדי פוסעים לאטם זוג מאוד מאוד מבוגר,
תתפוצצו לכם מקנאה ותדעו שזכיתי.

כי יום אחד, על הפסנתר הישן, הוא ינגן סימפוניה רק בשבילי.
© כל הזכויות שמורות לאורנה שלוש גורביץ, עיצוב ואדריכלות פנים, טל. 054-9348965