רואים את הים

מהמרפסת של משפחת אבני רואים את הים.
זאת אומרת, אם מזיזים קצת את כסא הגן ( די כבד עץ טיק אינדונזי) וגם מתרוממים טיפה , ממש טיפה על קצות האצבעות ומסיטים מעט את הגוף מעל המעקה – רק בזהירות כי אנחנו ממש ממש גבוה, ומזג האוויר פרגן לנו יום בהיר, אז אפשר לראות את הים כלומר פס כחול די צר. לפעמים בתוך הפס ים הצר שלנו רואים גם אוניה.
הרבה שעות ביליתי על המרפסת הזו של אבני, המון זמן מרפסת. משפחת אבני לא חיה בארץ, מתכוונים לחזור וצריך דירה. הם רכשו דירה באחד המגדלים של צפון תל אביב ( יש שמועות שגם מירי בוהדנה גרה שם ) והתאהבו בדירה הזו בזכות המראה המרהיב של הים
, זאת אומרת של הפס הכחול, ביום טוב, כשטיפה מתכופפים – בזהירות !
יופי של פרויקט. הם הגיעו ל-48 שעות, החלטנו על סגנון, קיבלתי פנקס שיקים חתום ונפגשנו שוב בחנוכת בית כעבור חמישה חדשים.
בתוך הדירה קצת צפוף , אולי אפילו קצת הרבה צפוף, במחשבה שלישית, מאוד מאוד צפוף.
קוראים לזה דירת ארבעה חדרים מפוארת. טוב נו , צפון תל אביב. אז מה אם חדר אחד צפוף הוא בעצם הממ"ד. בשביל ילד זה לא נורא. מה כבר צריך ילד ? ארון קטן, מיטה קטנה, שולחן קטן, ואם יבואו אליו חברים שירדו לשחק למטה, בשום אופן לא בסלון הקטן, הוא מיועד לאורחים הגדולים. בחדר השני, הקטן בטח קטן, יגור הילד השני. גם הוא, מה הוא כבר צריך? בדיוק כמו אח שלו .והחברים? מיד למטה.
נשארה סוויטת הורים. כאן אפשר ממש להתפרע, כלומר אם אנחנו לא גבוהים או שמנים במיוחד וגם אין לנו המון בגדים או קלסטרופוביה וגם לא מתגלצ' לנו מהיד הסבון במקלחת. כי אם חלילה הוא נופל, אנחנו בצרות. להתכופף זו כבר בעיה לוגיסטית, צריך לבחור בין האפשרות שהטוסיק ייפגש עם הברז מצד אחד או עם הקיר הקפוא מהצד השני. שתי אפשרויות לא מפתות במיוחד.
אחרי שהתקלחנו ולבשנו משהו , אפשר לבשל.
המטבח, הו המטבח, פנינה ארכיטקטונית משולבת עם הסלון ופינת האוכל.לא חייבים לבשל במקביל, אפשר בטור. קודם נכין מרק, נעמיד על הכיריים, נפנה את המשטח עבודה, ננקה את הכיור ונכין את המנה הבאה. לא נורא שאין מקום להכין כמה דברים בבת אחת אפשר לשמוע מוסיקה , להירגע ולהקדיש כמה שעות להכנת ארוחת צהריים. חשוב להשקיע במשפחה. עד שהכול יהיה מוכן אפשר לערוך שולחן. קצת להזיז את הכורסאות בסלון, למשוך את השולחן שהוצמד לקיר , לא נורא אם חוסמים את המעבר למרפסת , אפשר לצאת אליה אחרי האוכל .
והסיגריה שאחרי, על המרפסת, אחרי שפינינו בחזרה את המעבר, איזה טעם נפלא יש לסיגריה שאחרי. נכון שהרעש מחריש האוזניים של המטוסים הממריאים ונוחתים בשדה דב, לא מאפשר לנהל שיחה . אבל הכול כבר נאמר בארוחת צהרים, אפשר סתם ליהנות ולשתוק ולקוות שמזג האוויר יתבהר ונראה את הים.
בשנת הצהרים אדון אבני יירדם מחובק עם שואב האבק וגברת אבני תחבק את קרש הגיהוץ ( מה לעשות, אין מקום לכל דבר ) ובחלומם יש להם המון המון מזל והם מגשימים עוד משאלה אחת:
שבמעלית, בדרך לזרוק את הזבל, הם פוגשים את מירי בוהדנה .