השליש האחרון

הדופק לא סדיר, יש פרפורי לב מבהילים, צמרמורות, כאבי ראש ובחילות.
קשה להירדם בלילה ואם כבר נרדמים , מתעוררים אחרי שעתיים רטובים מזיעה.
מפעם לפעם יש פרצי בכי לא רצוניים, מערכת העצבים בהתפרקות מוחלטת והילדים חוטפים על הראש באופן קבוע.
אין צורך להזמין אמבולנס.
ברוכים הבאים לשליש האחרון של השיפוץ, הגענו לשלב בו כולם בוכים.
גברים לא מעוניינים בסקס , נשים לא מתנחמות ברכישת נעליים, הילדים מעדיפים להישאר עוד טיפה אצל חברים, הכלב חזר להשתין על השטיח והחתול נעלם.
השליש השלישי, כולם בוכים, גדעון מנהל בחברת היי טק, בכה. גיל ,שרות הביטחון, בכה.
רבקה בכתה ושנאה הכול, את החיפויים בחדרי הרחצה, את החלונות, את הריצוף ואפילו את הכריות המהממות בחום ותכלת שמחכות ארוזות ליום שאחרי.
כולם בוכים.
ההתחלה דווקא בדרך כלל אופטימית, אחרי תחקירים וחיפושים יסודיים, מוצאים יופי של קבלן. אמרו עליו שהוא עומד בזמנים, יש לו צוות מקצועי, הוא מגיע כל יום לאתר, בכל פעם הוא לוקח רק פרויקט אחד ואפילו בסוף הוא "משחיל את התוספות בעדינות".
בהתרגשות גדולה וחדוות יצירה ממלאים את כיסנו באריחים, אסלות, אמבטיות, מטבחים, חלונות, דלתות וכל טוב הארץ. בוחרים צבעים ,רהיטים, מנורות, ידיות כאלה מיוחדות שלאף אחד אין, ממציאים מעקה מדרגות מברזל, עם ציפור, ובוחרים דק מיוחד למרפסת.
בעיניים נוצצות ולב מלא אור מחכים לבואו של ה" קונגו"
ואז מגיע הקבלן, נורא נחמד, בדיוק כמו שסיפרו והעובדים מסתערים על הבית. פטישים ומקדחות, קולו של ה" קונגו" ערב כקולו של הזמיר, ניסורים, חפירות, המכולה הראשונה מתמלאת ועוד אחת ועוד וכולם מקסימים ומכינים בכל בקר קפה שחור קטן מר כלענה , איזה יופי, " אלי אלי, שלא יגמר לעולם" ובאמת מאותו רגע, אלי לא גומר לעולם.
יום אחר יום , שעה אחר שעה והכול נראה אותו הדבר. הבית עומד כשלד ערום, הקירות פצועים מחפירות החשמל. חוטים משתלשלים מתקרת הבטון וכשמרימים את הראש לבדוק מה קורה למעלה, נכנסים לתוך שלולית מלט ובוץ למטה והנה הלך עוד זוג נעליים. אי אפשר לקחת מידות לחלונות כי עוד אין ספי חלון, למה אין? היא אמרה שהוא צריך להזמין והוא אמר שהיא ושניהם אמרו שבעצם את, לא, הוא , מה פתאום הוא, הם. ובין היא להוא, אין ספים. ולמה אין פועלים היום, איזה חג? מה פתאום חג? כל שבוע אותו סיפור. בטח הקבלן עובד בעוד מקום. אבל הוא הבטיח שרק אצלנו, אוף מעצבן אחד. ולמה המעצבת עוד לא הגישה תכניות נגרות? בסוף הכול יתקע בגלל הנגרות. ומה זה החשמלאי המחורבן הזה, הוא בכלל חשמלאי מוסמך?
די נמאס לי, איזו טעות כל השיפוץ הזה. אויש הכלב שוב השתין על השטיח, למה לא הוצאת אותו בזמן? למה הכול אני? ואיפה החתול? מי השאיר את החלון פתוח? .
ואז בא הגשם ומרטיב הכול. הגבס מתנפח, ארון החשמל ספוג, הבית אפור רטוב וריק , בלב המתרגש כבה האור ומשתלטת חשכה, גיא צלמוות.
כך הימים הופכים ארוכים והלילות קצרים. רשימת המטלות במקום להצטמצם , מתארכת ומתארכת ומאיימת לחנוק אותנו בתנומות הקצרות שמצליחים לחטוף.
ואז בוכים וכועסים ולא רוצים כלום, לא את הבעל, לא את האישה ולא את הילדים או הכלב. לא רוצים אהבה ולא נעליים חדשות והקפה השחור בבנין הוא סתם חרא של קפה ואנחנו בכלל אוהבים נס על חלב עם שני סוכרזית ובבקשה שהאיראנים יתקיפו ונגמור עם זה.

בוקר אחד הכול נגמר, בדיוק בתאריך שסוכם עם הקבלן. מיקו תלה את המנורות וטוביה את הווילונות, מכינים קפה שחור מר כלענה ( כבר התרגלנו) ומחכים ליד הדלת, בעיניים נוצצות, לחברה יהודית שתגיע עם רקפת קטנה בתוך סלסלה מקש, לראות את הבית ותתפוצץ.