העיניים של הבית

עמוס לא הסכים להחליף את החלונות," בשום אופן לא יוחלפו חלונות ! אין שום בעיה עם החלונות הקיימים הם אפילו לא כל כך ישנים, התריסים בסדר, מקסימום נחליף את הרשתות."
אנחנו בפתחו של שיפוץ בית פרטי, שתי קומות מלאות. הדיון על החלונות התחיל כמובן הרבה קודם, התחלנו בלא צריך להחליף מטבח, התקדמנו ל-מה פתאום סלון חדש, המשכנו ל-בשביל מה להרוס את חדר שינה ונתקענו בחלונות, מכאן לא הצלחנו לזוז .
המטבח והסלון החליפו מקומות, פינת האוכל שעמדה באופן סתמי במרכז הבית זכתה בטריטוריה מכובדת עם קירות מסביב ואפילו מראה ענקית ששיקפה את השנדליר היורד מעל השולחן. ממשחק ההחלפות בין הסלון והמטבח נולדה פינת עבודה קטנה וחייכנית, רק אור היה חסר והבית כל כך רצה אור. ניסיתי, התחננתי, הסברתי ועמוס בשלו, חלונות לא! בינתיים עלינו למעלה, שברנו את כל קירות הפנים והתחלנו להרכיב פזל חדש. המרפסת הפכה חדר אמבטיה, שני חדרי ילדים וחדר הורים הפכו סוויטת שינה שבה הכול כלול, חדר ארונות ענק וחדר רחצה עם אמבטיה פינתית, מקלחון זוגי, ארון עם כיור שולחני , אסלה ,בידה וארון מגבות שקוף.
אבל מה כל זה שווה בחושך?
הבית מוקף עצי ענק בני עשרות שנים, השכנים רחוקים ,הרחוב שקט ובפנים מבצר מוקף חריצי ירי.
אך עמוס בשלו, חלונות לא!
עמוס, הסברתי לו, אומרים שהעיניים הן חלונות לנשמה . כאן זה אותו הדבר רק הפוך. החלונות הם העיניים של הנשמה. כשאתה יושב במטבח על אספרסו קצר של בוקר ודרך החלון אתה רואה את החתולים מנמנמים בשמש, זו שלווה שאיתה אתה מתחיל את היום. ובערב כשאתה חוזר מהעבודה ,משתרע מול הטלוויזיה ומהצד , דרך החלון, כל הפרחים הופכים אדמדמים מצבע השקיעה, זו השלווה שאיתה אתה מסיים את היום. נו, עמוס, למה אתה לא מבין?.
ועמוס ממשיך להתעקש, אני באמת לא מבין , הבית יהיה חדש לגמרי מבפנים, עד היום הסתדרנו יופי עם החלונות האלה, אני אלרגי לחתולים וכשאני רואה טלוויזיה אני במילא מחשיך את הסביבה. למה את כל כך מתעקשת? מה זה כבר משנה?
עזבתי אותו. רק בינתיים, לא באמת ויתרתי. נתתי לאגו הגברי טיפה מקום. אמר לא, אז לא. בינתיים, רק בינתיים.
מקץ שבועיים, הרגשתי שעמוס הסיר לרגע את ההגנות ומיד תקפתי שוב. סיכמנו שנגדיל טיפה רק במטבח. החלון צפוני ומאוד חשוך שם. אחריו התקדמנו לפינת האוכל, לסלון, לחלל המדרגות, עלינו לחדרי השינה של הילדים, גלשנו לחדרי האמבטיה ולחדר האורחים וגם הגדלנו טיפה את החלון בפינת המשפחה. בסוויטת ההורים לא פתחנו חלון, שם הורדנו את כל הקיר ובנינו מרפסת.
בבקר , אחרי הלילה הראשון בו עמוס ולילי ישנו בחדר השינה החדש. עמוס קם מהמיטה, הסיט את הוילון הגדול, ראה את ענפי עץ התות נושקים את הזכוכית ,חייך ושאל: תגידי , לילי, הזמנו עם ארוחת בוקר או בלי?
עכשיו אתה מבין עמוס? בגלל זה.